<h1>שו"ת הרשב"א ח"א סימן תצ"ז</h1>
<h2>דף לט.</h2>
ומה שנסתפק לך במי שנכנס לביתו של גוי ויש שם כלים קרובים לחדושם ונסתפק אם הם חדשים אם לאו והוא מסיח לפי תומו, אם נאמן וסומכין עליו, אם זה כמו זה לפי מה שכתבתי אני [תוה"ב ב"ד ש"א] בקפילא ארמאה דנאמנותו משום דלא מרע נפשיה. זו אינה דומה לזו דלא מצינו מסיח לפי תומו מותר גם בגוי אלא גבי מת [יבמות קכ"א ע"ב] ומשום עגון של בנות ישראל. אבל אם קדר הוא הולכין בו אחר הרוב וכן מעשים בכל יום שאנו לוקחין קדרות מן הקדר וסכינין ואסכלאות מן האומן. ומורי הרב רבי יונה ז"ל היה נזהר שלא ליקח אלא במקום שיש שם אחרים קדרה מתוך קדרות וסכין מתוך סכינין. אבל מכל מקום נראה שורת הדין שכל שאומר לפי תומו שהוא חדש ויראה כמו שאמר מותר, לפי שאפילו נשתמש בו סתמו אינו בן יומו ועוד שאפילו בן יומו אפשר שלא נשתמש בו בדברים האסורים, ועל טעם זה אנו סומכין בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם. והטעם שכתבת בשם הרב בעל התוספות בכלי מדין משום דחיישינן שמא עשה בו גוי דבר חריף, אינו נראה בעיני כלל, שאם כן חששא זו מדאורייתא היא מדהצריך הכתוב [במדבר ל"א] הכשר בכלי מדין ואם איתא היאך אנו מתירין בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהן, והלא בכלן יש לנו לחוש ולאסור אפילו דיעבד דספקא דאוריתא היא. ועוד דהא כל היכא דאיכא ספק ספקא אפילו באיסורי תורה הולכין להקל וכלי מדין הא איכא ספק ספקא, ותלתא ספקי נמי איכא מאן דאמר [פסחים מ"ד ע"א] לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, חדא דדילמא לא בשלו בו ביום ואם תמצא לומר היום שמא לא נשתמשו בו בדברים האסורים ואם תמצא לומר בדברים האסורים שמא בדברים הפוגמים בתבשיל כגון חומץ בגריסין וכיוצא בו, ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחלה ככל ספק ספקא דמותר אפילו לכתחלה אלא דעשו הרחקה יתירא באסורי גוים. ועוד דאם כן היאך הביא רבי יהודה [ע"ז ס"ז ע"ב] ראיה מכלי מדין דנותן טעם לפגם אסור, דהא כלי מדין אפילו קדרה שאינה בת יומא לאו לפגם הוא דטעמא משום דברים החריפים הוא. ורבי שמעון נמי דדחי לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, אינו כן דהא כולהו אסרן הכתוב מספק דברים החריפין. מכל זה נראה לי סתירת אותו טעם. אלא הקושיא שהביאו לדבר זה כלומר כיון שסתם כליהן אינן בני יומן מפני מה אמרה תורה כל דבר אשר יבא באש וגומר, קושיא זו מעיקרא ליתא דהא קא פריש רבי שמעון לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא כלומר אם בשלו בה בפרור השבי בו ביומו. ובדברים החריפין שכתב הרב ז"ל שאין בהם משום פגם, נראה שהביאו לומר כן מה שאמרו [ע"ז ל"ט ע"א] באסורו של חלתית משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי ואף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה, דאלמא כל דבר חריף מתקן טעם הפגם ומחזירו לשבח. ונראה לי שאין הנדון דומה לראיה, שלא אמרו אלא בפליטת הבלע הפגום המועט שנתערב בדבר החריף שהוא בעין, הא בליעת החריף שהיא מועטת שיתקן וימתק הפגום הבלוע בכלי לא, שאם אין אתה אומר כן אין לדבריהם קץ שאין לך קדרה וקערה שלא נכנסו לתוכן פלפלין או תבלין עם התבשיל. ומעתה מה ששנינו [שם ע"ה ע"ב] וכלן שנשתמש בהם עד שלא הגעיל עד שלא ליבן מותר ואוקימנא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, אמאי מותר והא דרכן להשתמש בהן בדברים חריפים ולאו נותן טעם לפגם הוא. ואי נמי באותה בריתא דקתני אם נשתמש בהם עד שלא הגעיל מותר, היה להם לשנות בהן ואת שדרכן להשתמש בהם על ידי דברים חריפין כמדוכות והמכתשות אם נשתמש בהם עד שלא הגעיל אסור. ועוד אפשר לומר דדוקא חריפותו של חלתית שממתק הבלע הפגום, אבל שאר הדברים החריפים לא שמענו דהיאך אפשר דלא מישתמיט בשום דוכתא שיאמרו כן. ועוד דאם כן כלי מדין אפילו כלים שאינן בני יומן צריכין הכשר כדי להשתמש בהם אפילו בדברים החריפים, דאינו מן הדעת שתתיר להם התורה כלי שאינו בן יומו לדברים יחידים ושיאסור אותו לדברים החריפים על כל פנים היו צריכים הכשר לכל שאי אפשר שלא יחתכו או יכתשו דברים החריפים שזה דבר מצוי הוא ותמיד עושין כן, ולחתיכת חלתיתא לבדה לא חיישינן שאינו מצוי, וזה נראה לי יותר. ואם היינו מפרשים ההיא דחלתיתא משום שמנונית שעל גבי הסכין ולא משום בלע שבתוך הסכין אתי טפי שפיר דאף שמנונית מועט שעל גבי הסכין כיון שהוא מרודד ואינו אלא טיחה בעלמא ושליט בה אוירא אף היא פגומה בשאינה בת יומא. וההיא דצנון שחתכו בסכין [חולין קי"א ע"ב] מסתברא דמהאי טעמא הוא ולא מחמת הבלע שפולט על ידי חריפותו של צנון דאם כן הוה לה נותן טעם בר נותן טעם, ואף על פי שרש"י ז"ל [שם קי"ב ע"א] פירש כן בלשון אחר הלשון השני שפירש משום שמנונית שעל גבי הסכין נראה לי עיקר. גם מה שפרשת בשם התוספות דכלי שבשלו בו יותר מיום אחד נותן טעם לפגם לעולם ואפילו הוא בן יומו, גם זה דחוי מעיקרו לפי דעתי, דאם כן כלי מדין לרבי שמעון [ע"ז ס"ז ע"ב] למה אוסרין ואפילו בני יומן וכי מי אמר כלים חדשים שלא בשלו בו אלא היום הא לא אמר אלא בני יומן דהיינו שבשלו בו ביומן. ואי אפשר לומר דכל מה שנתבשל בכלי שאינו בן יומו שיהא תבשיל עצמו פגום, אלא שהבלע שנתערב עמו הוא פוגם קצת שלא לאסור בתערובתו, אבל הוא עצמו שנתערב באחרים אינו פוגמן ואין מתירים תערובתן משום נותן טעם לפגם, וזה נראה לי ברור. והשמן והדבש והמרקחות שלהם שאנו לוקחים ואין אנו חוששין לזליפתן של כלים היינו משום דסתם כליהם אינן בני יומן ונותן טעם לפגם בדיעבד מותר.
<h2>דף סז:</h2>
ומה שנסתפק לך במי שנכנס לביתו של גוי ויש שם כלים קרובים לחדושם ונסתפק אם הם חדשים אם לאו והוא מסיח לפי תומו, אם נאמן וסומכין עליו, אם זה כמו זה לפי מה שכתבתי אני [תוה"ב ב"ד ש"א] בקפילא ארמאה דנאמנותו משום דלא מרע נפשיה. זו אינה דומה לזו דלא מצינו מסיח לפי תומו מותר גם בגוי אלא גבי מת [יבמות קכ"א ע"ב] ומשום עגון של בנות ישראל. אבל אם קדר הוא הולכין בו אחר הרוב וכן מעשים בכל יום שאנו לוקחין קדרות מן הקדר וסכינין ואסכלאות מן האומן. ומורי הרב רבי יונה ז"ל היה נזהר שלא ליקח אלא במקום שיש שם אחרים קדרה מתוך קדרות וסכין מתוך סכינין. אבל מכל מקום נראה שורת הדין שכל שאומר לפי תומו שהוא חדש ויראה כמו שאמר מותר, לפי שאפילו נשתמש בו סתמו אינו בן יומו ועוד שאפילו בן יומו אפשר שלא נשתמש בו בדברים האסורים, ועל טעם זה אנו סומכין בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם. והטעם שכתבת בשם הרב בעל התוספות בכלי מדין משום דחיישינן שמא עשה בו גוי דבר חריף, אינו נראה בעיני כלל, שאם כן חששא זו מדאורייתא היא מדהצריך הכתוב [במדבר ל"א] הכשר בכלי מדין ואם איתא היאך אנו מתירין בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהן, והלא בכלן יש לנו לחוש ולאסור אפילו דיעבד דספקא דאוריתא היא. ועוד דהא כל היכא דאיכא ספק ספקא אפילו באיסורי תורה הולכין להקל וכלי מדין הא איכא ספק ספקא, ותלתא ספקי נמי איכא מאן דאמר [פסחים מ"ד ע"א] לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, חדא דדילמא לא בשלו בו ביום ואם תמצא לומר היום שמא לא נשתמשו בו בדברים האסורים ואם תמצא לומר בדברים האסורים שמא בדברים הפוגמים בתבשיל כגון חומץ בגריסין וכיוצא בו, ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחלה ככל ספק ספקא דמותר אפילו לכתחלה אלא דעשו הרחקה יתירא באסורי גוים. ועוד דאם כן היאך הביא רבי יהודה [ע"ז ס"ז ע"ב] ראיה מכלי מדין דנותן טעם לפגם אסור, דהא כלי מדין אפילו קדרה שאינה בת יומא לאו לפגם הוא דטעמא משום דברים החריפים הוא. ורבי שמעון נמי דדחי לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, אינו כן דהא כולהו אסרן הכתוב מספק דברים החריפין. מכל זה נראה לי סתירת אותו טעם. אלא הקושיא שהביאו לדבר זה כלומר כיון שסתם כליהן אינן בני יומן מפני מה אמרה תורה כל דבר אשר יבא באש וגומר, קושיא זו מעיקרא ליתא דהא קא פריש רבי שמעון לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא כלומר אם בשלו בה בפרור השבי בו ביומו. ובדברים החריפין שכתב הרב ז"ל שאין בהם משום פגם, נראה שהביאו לומר כן מה שאמרו [ע"ז ל"ט ע"א] באסורו של חלתית משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי ואף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה, דאלמא כל דבר חריף מתקן טעם הפגם ומחזירו לשבח. ונראה לי שאין הנדון דומה לראיה, שלא אמרו אלא בפליטת הבלע הפגום המועט שנתערב בדבר החריף שהוא בעין, הא בליעת החריף שהיא מועטת שיתקן וימתק הפגום הבלוע בכלי לא, שאם אין אתה אומר כן אין לדבריהם קץ שאין לך קדרה וקערה שלא נכנסו לתוכן פלפלין או תבלין עם התבשיל. ומעתה מה ששנינו [שם ע"ה ע"ב] וכלן שנשתמש בהם עד שלא הגעיל עד שלא ליבן מותר ואוקימנא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, אמאי מותר והא דרכן להשתמש בהן בדברים חריפים ולאו נותן טעם לפגם הוא. ואי נמי באותה בריתא דקתני אם נשתמש בהם עד שלא הגעיל מותר, היה להם לשנות בהן ואת שדרכן להשתמש בהם על ידי דברים חריפין כמדוכות והמכתשות אם נשתמש בהם עד שלא הגעיל אסור. ועוד אפשר לומר דדוקא חריפותו של חלתית שממתק הבלע הפגום, אבל שאר הדברים החריפים לא שמענו דהיאך אפשר דלא מישתמיט בשום דוכתא שיאמרו כן. ועוד דאם כן כלי מדין אפילו כלים שאינן בני יומן צריכין הכשר כדי להשתמש בהם אפילו בדברים החריפים, דאינו מן הדעת שתתיר להם התורה כלי שאינו בן יומו לדברים יחידים ושיאסור אותו לדברים החריפים על כל פנים היו צריכים הכשר לכל שאי אפשר שלא יחתכו או יכתשו דברים החריפים שזה דבר מצוי הוא ותמיד עושין כן, ולחתיכת חלתיתא לבדה לא חיישינן שאינו מצוי, וזה נראה לי יותר. ואם היינו מפרשים ההיא דחלתיתא משום שמנונית שעל גבי הסכין ולא משום בלע שבתוך הסכין אתי טפי שפיר דאף שמנונית מועט שעל גבי הסכין כיון שהוא מרודד ואינו אלא טיחה בעלמא ושליט בה אוירא אף היא פגומה בשאינה בת יומא. וההיא דצנון שחתכו בסכין [חולין קי"א ע"ב] מסתברא דמהאי טעמא הוא ולא מחמת הבלע שפולט על ידי חריפותו של צנון דאם כן הוה לה נותן טעם בר נותן טעם, ואף על פי שרש"י ז"ל [שם קי"ב ע"א] פירש כן בלשון אחר הלשון השני שפירש משום שמנונית שעל גבי הסכין נראה לי עיקר. גם מה שפרשת בשם התוספות דכלי שבשלו בו יותר מיום אחד נותן טעם לפגם לעולם ואפילו הוא בן יומו, גם זה דחוי מעיקרו לפי דעתי, דאם כן כלי מדין לרבי שמעון [ע"ז ס"ז ע"ב] למה אוסרין ואפילו בני יומן וכי מי אמר כלים חדשים שלא בשלו בו אלא היום הא לא אמר אלא בני יומן דהיינו שבשלו בו ביומן. ואי אפשר לומר דכל מה שנתבשל בכלי שאינו בן יומו שיהא תבשיל עצמו פגום, אלא שהבלע שנתערב עמו הוא פוגם קצת שלא לאסור בתערובתו, אבל הוא עצמו שנתערב באחרים אינו פוגמן ואין מתירים תערובתן משום נותן טעם לפגם, וזה נראה לי ברור. והשמן והדבש והמרקחות שלהם שאנו לוקחים ואין אנו חוששין לזליפתן של כלים היינו משום דסתם כליהם אינן בני יומן ונותן טעם לפגם בדיעבד מותר.
<h2>דף עה:</h2>
ומה שנסתפק לך במי שנכנס לביתו של גוי ויש שם כלים קרובים לחדושם ונסתפק אם הם חדשים אם לאו והוא מסיח לפי תומו, אם נאמן וסומכין עליו, אם זה כמו זה לפי מה שכתבתי אני [תוה"ב ב"ד ש"א] בקפילא ארמאה דנאמנותו משום דלא מרע נפשיה. זו אינה דומה לזו דלא מצינו מסיח לפי תומו מותר גם בגוי אלא גבי מת [יבמות קכ"א ע"ב] ומשום עגון של בנות ישראל. אבל אם קדר הוא הולכין בו אחר הרוב וכן מעשים בכל יום שאנו לוקחין קדרות מן הקדר וסכינין ואסכלאות מן האומן. ומורי הרב רבי יונה ז"ל היה נזהר שלא ליקח אלא במקום שיש שם אחרים קדרה מתוך קדרות וסכין מתוך סכינין. אבל מכל מקום נראה שורת הדין שכל שאומר לפי תומו שהוא חדש ויראה כמו שאמר מותר, לפי שאפילו נשתמש בו סתמו אינו בן יומו ועוד שאפילו בן יומו אפשר שלא נשתמש בו בדברים האסורים, ועל טעם זה אנו סומכין בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם. והטעם שכתבת בשם הרב בעל התוספות בכלי מדין משום דחיישינן שמא עשה בו גוי דבר חריף, אינו נראה בעיני כלל, שאם כן חששא זו מדאורייתא היא מדהצריך הכתוב [במדבר ל"א] הכשר בכלי מדין ואם איתא היאך אנו מתירין בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהן, והלא בכלן יש לנו לחוש ולאסור אפילו דיעבד דספקא דאוריתא היא. ועוד דהא כל היכא דאיכא ספק ספקא אפילו באיסורי תורה הולכין להקל וכלי מדין הא איכא ספק ספקא, ותלתא ספקי נמי איכא מאן דאמר [פסחים מ"ד ע"א] לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, חדא דדילמא לא בשלו בו ביום ואם תמצא לומר היום שמא לא נשתמשו בו בדברים האסורים ואם תמצא לומר בדברים האסורים שמא בדברים הפוגמים בתבשיל כגון חומץ בגריסין וכיוצא בו, ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחלה ככל ספק ספקא דמותר אפילו לכתחלה אלא דעשו הרחקה יתירא באסורי גוים. ועוד דאם כן היאך הביא רבי יהודה [ע"ז ס"ז ע"ב] ראיה מכלי מדין דנותן טעם לפגם אסור, דהא כלי מדין אפילו קדרה שאינה בת יומא לאו לפגם הוא דטעמא משום דברים החריפים הוא. ורבי שמעון נמי דדחי לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, אינו כן דהא כולהו אסרן הכתוב מספק דברים החריפין. מכל זה נראה לי סתירת אותו טעם. אלא הקושיא שהביאו לדבר זה כלומר כיון שסתם כליהן אינן בני יומן מפני מה אמרה תורה כל דבר אשר יבא באש וגומר, קושיא זו מעיקרא ליתא דהא קא פריש רבי שמעון לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא כלומר אם בשלו בה בפרור השבי בו ביומו. ובדברים החריפין שכתב הרב ז"ל שאין בהם משום פגם, נראה שהביאו לומר כן מה שאמרו [ע"ז ל"ט ע"א] באסורו של חלתית משום דמחתכי ליה בסכינא דארמאי ואף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחלתיתא מחליא ליה, דאלמא כל דבר חריף מתקן טעם הפגם ומחזירו לשבח. ונראה לי שאין הנדון דומה לראיה, שלא אמרו אלא בפליטת הבלע הפגום המועט שנתערב בדבר החריף שהוא בעין, הא בליעת החריף שהיא מועטת שיתקן וימתק הפגום הבלוע בכלי לא, שאם אין אתה אומר כן אין לדבריהם קץ שאין לך קדרה וקערה שלא נכנסו לתוכן פלפלין או תבלין עם התבשיל. ומעתה מה ששנינו [שם ע"ה ע"ב] וכלן שנשתמש בהם עד שלא הגעיל עד שלא ליבן מותר ואוקימנא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, אמאי מותר והא דרכן להשתמש בהן בדברים חריפים ולאו נותן טעם לפגם הוא. ואי נמי באותה בריתא דקתני אם נשתמש בהם עד שלא הגעיל מותר, היה להם לשנות בהן ואת שדרכן להשתמש בהם על ידי דברים חריפין כמדוכות והמכתשות אם נשתמש בהם עד שלא הגעיל אסור. ועוד אפשר לומר דדוקא חריפותו של חלתית שממתק הבלע הפגום, אבל שאר הדברים החריפים לא שמענו דהיאך אפשר דלא מישתמיט בשום דוכתא שיאמרו כן. ועוד דאם כן כלי מדין אפילו כלים שאינן בני יומן צריכין הכשר כדי להשתמש בהם אפילו בדברים החריפים, דאינו מן הדעת שתתיר להם התורה כלי שאינו בן יומו לדברים יחידים ושיאסור אותו לדברים החריפים על כל פנים היו צריכים הכשר לכל שאי אפשר שלא יחתכו או יכתשו דברים החריפים שזה דבר מצוי הוא ותמיד עושין כן, ולחתיכת חלתיתא לבדה לא חיישינן שאינו מצוי, וזה נראה לי יותר. ואם היינו מפרשים ההיא דחלתיתא משום שמנונית שעל גבי הסכין ולא משום בלע שבתוך הסכין אתי טפי שפיר דאף שמנונית מועט שעל גבי הסכין כיון שהוא מרודד ואינו אלא טיחה בעלמא ושליט בה אוירא אף היא פגומה בשאינה בת יומא. וההיא דצנון שחתכו בסכין [חולין קי"א ע"ב] מסתברא דמהאי טעמא הוא ולא מחמת הבלע שפולט על ידי חריפותו של צנון דאם כן הוה לה נותן טעם בר נותן טעם, ואף על פי שרש"י ז"ל [שם קי"ב ע"א] פירש כן בלשון אחר הלשון השני שפירש משום שמנונית שעל גבי הסכין נראה לי עיקר. גם מה שפרשת בשם התוספות דכלי שבשלו בו יותר מיום אחד נותן טעם לפגם לעולם ואפילו הוא בן יומו, גם זה דחוי מעיקרו לפי דעתי, דאם כן כלי מדין לרבי שמעון [ע"ז ס"ז ע"ב] למה אוסרין ואפילו בני יומן וכי מי אמר כלים חדשים שלא בשלו בו אלא היום הא לא אמר אלא בני יומן דהיינו שבשלו בו ביומן. ואי אפשר לומר דכל מה שנתבשל בכלי שאינו בן יומו שיהא תבשיל עצמו פגום, אלא שהבלע שנתערב עמו הוא פוגם קצת שלא לאסור בתערובתו, אבל הוא עצמו שנתערב באחרים אינו פוגמן ואין מתירים תערובתן משום נותן טעם לפגם, וזה נראה לי ברור. והשמן והדבש והמרקחות שלהם שאנו לוקחים ואין אנו חוששין לזליפתן של כלים היינו משום דסתם כליהם אינן בני יומן ונותן טעם לפגם בדיעבד מותר.
